ב-1944 עמדה פארקס בראש יוזמה להגנתה של ריסי טיילור, אישה שחורה מאלבמה שנאנסה באונס קבוצתי על ידי חבורת גברים לבנים, אשר למרות הודאות שלהם בנושא לא נחקרו או הואשמו בפשע.

היא הקימה את "הוועדה למען צדק שוויוני עבור גב' ריסי טיילור (CEJRT)", שהפך עד מהרה לארגון עם סניפים ברחבי ארצות הברית.

באוגוסט 1955 נחרדו רבים מהרצח האכזרי של אמט טיל (Emmett Till). טיל היה נער אפריקאי אמריקאי שנרצח במיסיסיפי בגיל 14, מכיוון ששוחח עם אשה לבנה. ב-27 בנובמבר 1955 השתתפה פארקס בעצרת המונית במונטגומרי, במחאה על הרצח. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-1 בדצמבר 1955, סירבה פארקס להוראת נהג האוטובוס בו נסעה, לפנות את כיסאה לאדם לבן. היא נעצרה, נשפטה והורשעה בהפרת הסדר הציבורי ואי ציות לחוק המקומי, והוטל עליה קנס. באותם ימים החוק במונטגומרי קבע כי יש להושיב בנפרד שחורים ולבנים באוטובוס וכי חלה חובה על הנוסעים לציית להוראות הנהג בעניין,[2] כאשר היה מקובל להושיב את הלבנים בחלק הקדמי של האוטובוס.

עקבות מעצרה הוביל הכומר מרטין לותר קינג את חרם האוטובוסים של מונטגומרי אשר בעקבותיו ביטלה חברת האוטובוסים הציבורית את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה. הערעור על הרשעתה של פארקס נידון בבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-13 בנובמבר הכריעו השופטים כי ההפרדה הגזעית באוטובוסים נוגדת את חוקת ארצות הברית.

פארקס הפכה לסמל בתנועה לזכויות האזרח. בשנות ה-60 של המאה ה-20 היא עברה לדטרויט והייתה פעילה במפלגה הדמוקרטית.